מאת יעל כהן ורועי קונפינו

הפרקליט הצבאי הראשי, תת-אלוף אביחי מנדלבליט, החליט בשעתו להורות על סגירת תיקי החקירה הנוגעים להתנהלות חיילי צה"ל במבצע "עופרת יצוקה". התיקים נפתחו בעקבות טענות שהועלו במסגרת שיח לוחמים במכינה הקדם צבאית על שם יצחק רבין ונחשפו בערוץ 10 ובעיתון הארץ. הפרקליט הצבאי הראשי מתח ביקורת על החיילים; הוא טען שהם הגזימו בתיאור המעשים שראו ואף תיארו התרחשויות כאילו חוו אותן כשבפועל היו אלה עדויות שמיעה או עדויות שהתבססו על מידע מהתקשורת. בנוסף גינו גורמים צבאיים את החיילים על ששוחחו עם התקשורת וחשפו את העדויות מחוץ לצבא, ומפקדים אסרו על חייליהם לשוחח על פרשות דומות עם ארגוני שמאל או עיתונאים. על פי העולה מהתקשורת – לא נגבו עדויות מהצד הפלסטיני ולא נחקרו אנשי תקשורת זרה שדיווחו על אירועים דומים ועל תאימות בין עדויות החיילים לעדויות הפלסטינים. האם החקירה שערכה מצ"ח בהוראת הפרקליט הצבאי הראשי, חקירה שנסגרה פחות משבועיים לאחר שנפתחה, ממצה את חובתה של ישראל לחקור את שקרה בעזה לפני כחודשיים? האם חקירה כזו היא יסודית דיה ומרגיעה דיה לנוכח חומרת האירועים, כפי שהם מצטיירים מעדויות החיילים?

אנו סבורים שיש להמשיך מכמה סיבות את החקירה, ולוודא שהצדק לא רק נעשה אלא גם נראה:

א. החובה המשפטית לחקור –
על ישראל מוטלת החובה לעמוד בנורמות של המשפט ההומניטרי הבין-לאומי. בין היתר אוסרת אמנת ג'נבה הרביעית – שנחתמה ואושררה על ידי ישראל, והמחייבת את ישראל הן מתוקף הצהרותיה והן מתוקף המשפט המנהגי – לפגוע באזרחים (§32) כפי שפגעו בהם על פי תיאור החיילים במכינת רבין. המשפט הבין-לאומי דורש גם לפעול במידתיות הראויה ביחס לסיכון; כניסה לבית תוך ירי ללא אבחנה ובלי לאפשר לאזרחים הנמצאים בו לצאת קודם עלולה להיחשב לא מידתית ביחס לסיכון האפשרי שדיירי הבית האזרחים מציבים.

מעבר להפרות העולות מסיפורי החיילים, המשפט הבין-לאומי מטיל על ישראל את החובה לחקור הפרות של אמנות שעליהן היא חתומה. על פי אמנת ג'נבה (§146) ופסיקת בית הדין האירופי לזכויות אדם, על כל מדינה מוטלת החובה לחקור הפרות ולמנוע את הישנותן. על החקירה להיות עצמאית, ולכן לא ברור אם חקירה שביצע צה"ל – שלו אינטרס ברור לקבוע שלא היו כל הפרות במהלך המבצע – עומדת בתנאי האמנה.

ב. התמודדות עם הקהילה הבין-לאומית -
מעבר לחובות המוטלות על ישראל על פי המשפט הבין-לאומי, נראה כי גם מסיבות תועלתניות כדאי לישראל לחקור את הנושא בחקירה ממצה ומקיפה. כאמור הדין הבין-לאומי מטיל על המדינות לטפל בפשעים הקורים בתחומיהן, אך הוא אינו מסתפק בכך. על המדינות לחקור באופן אמיתי ("Genuine" כלשון הסעיף בחוקת רומא, העומדת בבסיס ביה"ד הפלילי הבין-לאומי ומגדירה את סמכויותיו) ומתוך רצון להעמיד לדין את העוברים על החוק. אם בית הדין מתרשם שהמדינה אינה מעוניינת – בשל קשיים פוליטיים, כלכליים או אחרים – למצות את הדין במקרים של הפרות ופשעים בין-לאומיים, הוא מוסמך לשפוט בעצמו את הנוגעים בדבר. כדי להתמודד עם טענות כאלו ועם צורות אחרות של התקפה משפטית או ציבורית במישור הבין-לאומי, ישראל חייבת להוכיח שהיא אכן חקרה לעומק את הפעילות במהלך מבצע "עופרת יצוקה" והחקירה אינה מעלה חשש לסטייה חמורה – המצדיקה משפט פלילי – מהחוק הבין-לאומי. בצורך זה הכירה גם ועדת וינוגרד, ולאור זאת יש לקרוא את המלצתה לחקור כל מקרה "שבו מתעורר חשש לסטייה מן החוק הצבאי, המשפט הישראלי או דיני הלחימה של המשפט הבין-לאומי" – קל וחומר סטייה מכולם גם יחד.

ג. החובה הפנימית: נראות, אמון הציבור ועידוד אמירת האמת בצה"ל –
לצד החובות הבין-לאומיות לחקור הפרות, נראה כי ישנה גם בעיה פנימית עם סגירת החקירה במהירות רבה כל כך לאור חומרת העדויות שהוזכרו. צה"ל – החוזר ומתהדר בסיסמה שהוא "הצבא המוסרי בעולם" – זקוק לאמון הציבור ולתמיכת העם, בין היתר משום שצה"ל הוא צבא העם הבנוי על מילואים ועל גיוס חובה. פקפוק במוסריותו של צה"ל מעורר כבר היום אצל מתגייסים הרהור נוסף טרם התגייסותם לגוף זה ומוביל לביקורת מפי אנשי ציבור בארץ ובעולם. ביקורת זו עשויה להצטמצם מהותית אם יוכיח צה"ל שהוא אינו עושה "טעויות" כגון אלו העולות מהסיפורים, ואם כן – הוא מפיק לקחים וממצה את הדין עם האחראים.

בנוסף ראוי לחשוב מה משדרת סגירת החקירה, תוך התבטאויות נגד מי שהובילו לפתיחתה, לשאר חיילי צה"ל ולחייליו בעתיד. יש קושי ניכר לרדת לחקר האמת בכגון דא. מוכרת התופעה של "סגירת שורות" וניסיון לחפות על מי שחטאו לאור התפיסה שכך מתחייב מאחוות לוחמים – גם אם מדובר באמירת שקר ובוודאי כשיש לשמור על שתיקה. החשש מהסתרת האמת ומטיוחה גדל פי כמה כאשר חיילים מתרשמים שלכך מצפים מהם הדרגים הבכירים בצבא. כאשר הפרקליט הצבאי הראשי מגנה חיילים על דברים שאמרו בתום לב, גם אם הגזימו וגם אם חזרו על מה ששמעו, המסר איננו מעודד גילוי אמת – שפעמים רבות ראשיתה בעדות שמיעה – אלא להפך.

מעבר לכך, החשש הוא שלא החיילים יוזמים פעולות כאלה; גם מסיפורי החיילים עולה כי מדובר בהוראות מלמעלה – אם לא מפורשות, לפחות ב"רוח הדברים". על מפקדי צה"ל הבכירים להוכיח כעת שאינם חוששים להעמיד למבחן את הוראותיהם ואת המסרים שלהם.

לא די בהכרזות מול העדויות שנשמעו במכינת רבין ולא די בחקירת בזק. גם אם רק למראית עין – כלפי פנים וכלפי הקהילה הבין-לאומית – היה על צה"ל להורות להוציא את החקירה מרשותו ולהבטיח בכך חקירה אובייקטיבית ועצמאית. לא די בכך שצה"ל הוא צבא מוסרי יותר מצבאות אחרים; בעובדה שחיילי צה"ל אינם נוהגים כפי שנוהגים או נהגו חיילים בצבאות אחרים ואינם אונסים, אינם שורפים מכל הבא ליד ואינם מתעללים באויב. עלינו לעמוד בסטנדרטים שהצבנו לעצמנו – להיות הצבא המוסרי בעולם, וגם להיראות כך.