נוהא א-נג'אר, אם לשניים
הבית שלנו נמצא בשכונת עיזאת בעיירה ח'וזאעה, במרחק של כ-700 מטרים מהגבול עם ישראל. גרתי בו יחד עם בעלי ושני הילדים שלי וגם עם אשתו הראשונה של בעלי, רווחיה אחמד סלמאן א-נג'אר, והבת שלה.
ביום שני, 12.1.09, בסביבות השעה 23:00 בלילה הייתי בבית עם הילדים שלי ועם רווחיה והבת שלה. הייתה הפגזה על האזור שלנו, ואחריה פרצו לידנו כמה שריפות. יצאתי עם רווחיה והשכנים כדי לכבות את השריפות כי פחדנו שהאש תגיע לבתים שלנו.
אחרי שכיבינו את השריפות חזרנו לבתים. אחרי חצי שעה בערך הצבא הישראלי התחיל לירות על בתים בשכונה. שמעתי גם רעש של דחפורים וטנקים שהתקרבו לאזור שלנו.
אחרי התפילה של הבוקר הרעש של הדחפורים ושל הירי התגבר. כולנו צעקנו ובכינו מפחד. הרבה אנשים מהשכונה ברחו מהדחפורים שהתקרבו לבתים שלהם ובאו לבית שלנו. עלינו כולנו על הגג של הבית והנפנו דגלים לבנים, כדי שהחיילים יידעו שזה בית של אזרחים ולא יהרסו או יפגיזו אותו.
החיילים קראו לנו ברמקול לפנות את האזור. אמרתי לרווחיה שאנחנו חייבות לצאת מהבית עם כל האנשים האחרים. בערך בשעה 08:00 יצאנו. רווחיה הלכה ראשונה והחזיקה דגל לבן. כולנו הלכנו אחריה.
התקדמנו כמה מטרים ואז אמרתי לרווחיה שאני רואה חיילים בבית של פארס סולימאן א-נג'אר, לידנו. רגע אחר-כך שמעתי ירייה אחת וראיתי את רווחיה נופלת. יסמין ח'אלד א-נג'אר, בת 23, שהייתה איתנו, ניסתה לטפל בה, אבל החיילים ירו גם עליה ופגעו ברגל שלה, וכולנו ברחנו אחורה ונכנסנו לבית קרוב של שכן שלנו.
רווחיה נשארה מדממת ברחוב. אחר-כך סיפרו לי שבסביבות השעה 20:00 בערב, אחרי הצבאיים שהצבא נסוג מהאזור, הגיע אמבולנס ופינה אותה לבית החולים, אבל היא כבר לא הייתה בחיים.
נוהא איבראהים חמדאן א-נג'אר, בת 33, נשואה ואם לשניים, היא עקרת בית תושבת העיירה ח'וזאעה שבמחוז ח'אן יונס. את עדותה גבה ח'אלד עזאייזה בח'וזאעה ב-21.1.09.
ד"ר ויסאם אבו רג'ילה, רופא
אני גר עם המשפחה שלי בעיירה ח'וזאעה, מזרחית לח'אן יונס.
מאז תחילת ההתקפה הישראלית על רצועת עזה, חיכינו כל הזמן להפסקת האש.
לאבא שלי ולאחים שלו יש חלקת אדמה של 5 דונם עם מטעי הדר וזיתים. יש לנו גם חממות לגידול ירקות. החלקה נמצא ממזרח לח'וזאעה, במרחק של 400 מטר בערך מהגבול עם ישראל.
היום, 18.1.09, בסביבות השעה 08:00 בבוקר, אחרי שהישראלים הודיעו על הפסקת אש, יצאתי עם אבא שלי, עבד אל-עזים יוסף אבו רג'ילה, בן 56, אימא שלי, מעזוזה ג'בר אבו רג'ילה, בת 56, ואחי, מאהר עבד אל-עזים אבו רג'ילה, בן 24, לראות מה מצב החלקה שלנו. כשהגענו היינו בהלם מכל ההרס שראינו. שלושים בתים בערך בשכונת א-נג'אר, במרחק של 200 מטר בערך מהחלקה שלנו, היו הרוסים לגמרי. האדמה שלנו הייתה כמו חלקה במדבר. כל העצים היו עקורים, הגזעים היו קבורים בחול והחממות היו הרוסות. האזור נראה כאילו נפגע מצונאמי.
אחרי שהתעשתנו מההלם, התחלנו למשוך את הגזעים של העצים מהחול, כדי שנוכל להשתמש בהם לפחות להסקה. היו שם המון תושבים שבאו לבדוק את המצב של החלקות שלהם.
במרחק של 400 מטר מאיפה שהיינו, ליד הגבול עם ישראל, היו כמה ג'יפים צבאיים. החיילים הסתכלו על התושבים. בסביבות השעה 10:00 בבוקר הם התחילו לירות לעברנו בלי שום סיבה. זה קרה פתאום ולא ידענו מה לעשות. החול מסביבי התחיל לעוף מהפגיעה של הכדורים.
הייתה מהומה וכולם התחילו לרוץ. רצתי עד שהגעתי לשיח קקטוס במרחק של 60-50 מטר מהחלקה שלנו והתחבאתי מאחוריו. הירי נמשך שלוש דקות בערך ואז נפסק.
הסתכלתי מסביבי וחיפשתי את ההורים שלי ואת אחי מאהר. כמה אנשים אמרו לי שההורים שלי ברחו לכיוון העיירה ח'וזאעה. חזרתי לחלקה שלנו וחיפשתי את מאהר. מצאתי אותו שוכב על האדמה ולא זז. הרמתי אותו וראיתי שהבגדים שלו, באזור הגב, מלאים דם. הוא נהרג.
לקחתי אותו לעיירה. לא העזתי להפשיט אותו ולראות את הפצע שלו. הוא נקבר עם הבגדים האלה על הגוף שלו.
ד"ר ויסאם עבד אל-עזים אבו רג'ילה, בן 33, נשוי ואב לילד, הוא רופא, תושב ח'וזאעה שבמחוז ח'אן יונס. את עדותו גבה בטלפון כרים ג'ובראן ב-18.1.09.